צוואה הדדית: רשת הביטחון של בני הזוג
זוגות רבים חיים מתוך הנחה שגויה שאם חלילה אחד מהם ילך לעולמו, כל הרכוש המשותף יעבור אוטומטית לבן הזוג הנותר בחיים. החוק בישראל, לעומת זאת, קובע אחרת: בהיעדר צוואה, בן הזוג הנותר מקבל רק מחצית מהעיזבון, בעוד המחצית השנייה מתחלקת שווה בשווה בין הילדים. המשמעות המעשית עלולה להיות בעייתית מאוד – תארו לעצמכם מצב שבו אלמנה נאלצת למכור את דירת המגורים שלה כי הילדים (או נושים של הילדים) דורשים לממש את חלקם בירושת האב המנוח. כדי למנוע תרחישים כאלו, הכלי המשפטי היעיל ביותר הוא צוואה הדדית.
צוואה הדדית היא למעשה חוזה של אמון בין בני הזוג. במסגרתה, הם קובעים (במסמך אחד משותף או בשני מסמכים נפרדים) כי במות אחד מהם, מלוא רכושו יעבור לבן הזוג השני. רק לאחר מותו של בן הזוג השני ("היורש אחר יורש"), הרכוש יעבור לילדים או ליורשים אחרים שנקבעו. מנגנון זה מעניק לבן הזוג שנותר בחיים ביטחון כלכלי מוחלט, שליטה בנכסים ואפשרות להמשיך את חייו באותה רמת חיים, ללא תלות ברצונם הטוב של הילדים.
עם זאת, הכוח של צוואה הדדית טמון גם במגבלות שלה. מכיוון שהיא מבוססת על הסתמכות הדדית, החוק מגביל את היכולת לבטל או לשנות אותה באופן חד צדדי. כל עוד שני בני הזוג בחיים, ניתן לבטל אותה בהודעה בכתב. אך לאחר פטירת אחד מהם, בן הזוג הנותר אינו יכול לשנות את הצוואה אלא אם כן הוא מוותר על חלקו בעיזבון או מחזיר אותו. זה נועד למנוע מצב שבו האלמן/ה מתחתן מחדש ומוריש את כל רכוש המשפחה (כולל זה שהגיע מהמנוח) לבן הזוג החדש, ובכך מנשל את הילדים המשותפים.
לאחר פטירת בן הזוג הראשון, יש להגיש בקשה לצו קיום צוואה כדי להעביר את הבעלות בנכסים על שם בן הזוג הנותר. בעת עריכת צוואה הדדית, חשוב מאוד להתייעץ עם עורך דין מומחה שידע לנסח מנגנונים גמישים ומאוזנים. למשל, האם לאפשר לבן הזוג הנותר למכור את הדירה ולעבור לדיור מוגן? האם להגביל את יכולתו להעניק מתנות גדולות? הדיוק בניסוח הוא ההבדל בין הגנה על המשפחה לבין כבילת ידיו של בן הזוג הנותר בצורה נוקשה מדי.
